כל הזכויות שמורות© לנילי רותם | הובלת מנהלים להצלחה

לשאלות ופרטים נוספים

 

 

נילי רותם - מובילה מנהלים להצלחה.

צור קשר

אמא באימון

October 2, 2018

 

היות באימון בחיים, זה כמו להיות באימון על מגרש הכדורסל.
אם אתה רוצה להיות הטוב ביותר, אתה על המגרש יום יום. קולע ושוב קולע, רץ הלוך ושוב.


אם אתה קולע, אתה מבסוט ואתה שואל את עצמך: מה אפשר לי לקלוע? הקפיצה? מנח היד? ואם אתה מפספס, אתה לא נשבר. אתה שואל את עצמך איפה אפשר לשפר, ומנסה שוב.

ככה גם בחיים. אם נסתכל על כל התנסות כהזדמנות לאימון, נוכל להש,כלל ולצמוח ללא הפסקה.
עבורי, האמהות, היא בדיוק ההזדמנות הזו.


יותם שלי בן שנתיים.
אני עצמי מאמנת ומתאמנת כבר שבע שנים, ובהסתכלות על השנתיים האחרונות, אני יכולה לומר בבטחון מלא- להיות אמא זה ה-אימון של החיים.  

 

כשאני קונה תבניות להכנת עוגיות, משנסת מותניים ומכינה בצק, יושבת עם הילד שלי ואומרת לו: "אמא תראה לך איך מרדדים וחורצים צורה בבצק, הנה, כוכב", והילד שלי מוסיף לתבנית גוש בצק בלתי מעובד ומכריז: "רכבת", זה אימון על עוצמה עם הדרך, וויתור על תוצאה ידועה מראש.  

 

כשהילד שלי אומר לי "אמא חולצה" ואני אומרת: "אמא עכשיו לובשת את החולצה האדומה", וקוראת אח"כ בספר ההדרכה להורים שאין דרך טובה מזו לפתח את הכישורים הלשוניים של הילד שלי, זה אימון על שיקוף. ביג טיים.  

 

כשאני תופסת את עצמי עושה מכרעים בירכיים תוך שאני מתנדנדת עם הילד שלי על הנדנדה, ועושה שאיבות בטן כשאני משגיחה עליו מטפס על הסולם בגינה, כי כל דקה יקרה, זה אימון על ניהול זמן אפקטיבי ומולטי טסקינג.  

 

כשאני מתה, אבל ממש מתה, מעייפות והילד שלי מושך לי בשרוול ומבקש את העוגייה השלישית, למרות שסיכמנו על שתי עוגיות, ואני שואפת אויר ואומרת בדרך הכי נינוחה שאפשרית: "לא, קבלת כבר שתי עוגיות", זה אימון על הסכמים עם עצמי ועמידה בהם.  

 

כשאני בוחרת לעשות עם הילד שלי פאזל ולהקריא לו ספר, למרות שהרצפה במטבח דורשת ניקוי, כי בשבילי הנקיון לא עומד בראש סדר העדיפויות (ובינינו, 5 דקות אחר כך הרצפה כבר מטונפת), זה אימון על לחיות בפועל במתאם לערכים שלי, למה שחשוב לי.  

 

כשהבן שלי אומר לי: "אמא, תאכלי בנחת" ואני אומרת לו: "אתה צודק, אמא תאכל בנחת", זה אימון על נינוחות, על לקחת את הזמן.  

 

אבל הכי הכי, בשבילי, להיות אמא, זה אימון על להיות. פשוט להיות, ולהיות נוכחת.  

 

כמי שמורגלת לתקתק עניינים (בקורס הנחייה החבר'ה כינו אותי: "שופל"), פתאום אני נדרשת להפחית קצב. קצב הליכה, קצב קריאה. פתאום יוצא להתבונן, להשתאות, על הדברים הכי פשוטים. פתאום עולות שאלות על מה שכבר מובן ואין מהרהרים עליו כלל. פתאום אני קולטת שבשבילי, אין, פשוט אין יותר גדול מלראות את הבן שלי משחק עם אבא על השטיח, או הבן שלי מתפקע מצחוק, סתם כך.  

 

 

Please reload

פוסטים אחרונים

November 4, 2019

September 14, 2019

Please reload

ארכיון
Please reload

תגיות
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square