ניהול זמן וחמלה עצמית. מה לכל השדים הקשר!?

סיגל היא אמא צעירה ל-2 תאומות. היא אשת משאבי אנוש בחברת הייטק, אישה באמת חרוצה, מסורה ומחוייבת לעבודה שלה.

גם הבוסית שלה חושבת שהיא מוכשרת. היא מאוד רוצה לתת לה פרויקטים מיוחדים. וסיגל ממש רוצה להתקדם. היא רוצה ללמוד עוד תחומים ולהתקדם בסולם הארגוני.

בעבר היא היתה עושה גם לא מעט ספורט, יוצאת לבלות עם חברים ועם בן הזוג, ובכלל... מהטיפוסים האלה שהכל מתוקתק אצלכם ומתנהל בשלמות

אבל איכשהו, מאז הלידה, לא הכל מתכנס. והיא בתסכול אדיר.

הבנות שלה כבר הגיעו לגיל שנה, היא היתה בטוחה שבגיל הזה, די! כבר הכל יחזור למסלול.. ולא..

ואז היא הגיעה אליי.

דיברנו על החלומות שלה, על המטרות שלה בעבודה, ובמיוחד על שגרת היום יום שלה. זה לא פשוט להיות אמא צעירה ל-2 תאומות. האמת, קצת שכחתי מכל זה.. הקימות בלילה, נפל מוצץ, כואב האוזן אז מתקשרים מהגן שתבואי לקחת... הילדים שלי כבר מתבגרים וזה נכון מה שמספרים, את פשוט שוכחת מהכל. זה כנראה איזה מנגנון הישרדותי כזה, שגורם לך לשכוח את הקושי, שאחרת המין האנושי היה פוסק מלהתקיים..

הכנסנו המון שינויים. תכנון משותף עם בן הזוג כולל תכנון של טיפול בילדות והכנת אוכל (מתי מבשלים, מתי מזמינים.. סידור קבוע של עזרה מההורים), תכנון זמן לפי קוביות, ניהול משימות, ניהול יעיל של מייל.. המון כלים שעשו הבדל. אבל – לא מספיק.

הבנתי בנקודה הזאת שמה שחסר זה דווקא חמלה עצמית. תשאלו – מה הקשר בין חמלה עצמית לניהול זמן. אז זהו- שיש קשר עצום.

בעידן הנוכחי, שבו הקורונה ביחד עם הזמינות האין סופית שלנו הודות לטלפון החכם גרמו לערבוב גמור בין בית לעבודה, כבר אין מצב שאתה מנקה שולחן, מסיים את המשימות.

מניחה שפעם, בעידן של סבא שלי, היו מסיימים את יום העבודה בארבע, וזהו. פנויים עד מחר בבוקר.

היום – נקודת ההנחה היא שתמיד תמיד תמיד יהיו עוד משימות, זה לעולם לא נגמר וזה בסדר. זה לא העניין. העניין הוא להסתכל בעין מפוקחת על מה אפשרי היום, מה תקציב הזמן העומד לרשותי, ואיך יהיה הכי נכון לנצל אותו. וכמובן- לתקשר את התכנון וההספקים עם המנהל שלי, הלקוחות שלי והשותפים שלי בבית ובעבודה.

וכאן נכנסת החמלה העצמית. וזה אומר להפסיק להכות את עצמי על שלא הספקתי כמו שחשבתי, או רציתי, או שיכולתי כשלא הייתי אמא. ולדבר אל עצמי מילים טובות, כפי שהייתי אומרת לבת שלי, או לחברה אהובה: את נהדרת, את עושה הכי טוב שאפשר, את מספיקה נהדר, ואם לא הסתדר היום כמתוכנן, מחר אולי ילך יותר טוב.

ואז סיפרתי לסיגל את הסיפור על מוניקה, שבמקרה ספרה לי לקוחה אחרת ואהובה ממש באותו יום.

בסופר בארה"ב הלכה אישה עם ילדה וליד המדף של השוקולד הילדה בכתה וצרחה: "אמא תקני לי שוקולד" ורקעה ברגליה. האמא אמרה: "מוניקה, אני יודעת שאת עייפה חמודה, עוד מעט נהיה בבית". ואז המשיכו ועמדו ליד המדף של הופלים. והילדה צעקה: "אמא אני רוצה ופלים, תקני לי מיד". והאמא אמרה: "מוניקה חמודה, הכל בסדר, תנשמי עמוק, אני אוהבת אותך, עוד מעט מסיימים". וכך זה המשיך.

בדרך לאוטו, בחניון, ניגש גבר אחד לאישה ואמר לה: "את פשוט אם נפלאה, מדברת כ"כ יפה למוניקה הילדה" והאישה ענתה לו: "מוניקה זאת אני"!